פסק-דין בתיק ת"א 32312/03

1.    בין התובעת, עדית תמיר, לבין הנתבעת 1, נעשתה ב-12.7.2002 אגרת חוב להמרה (להלן: " אגרת החוב") אשר מעידה על כך שהתובעת העמידה לרשות הנתבעת 1 הלוואה בסכום של 50,000$, נושאת ריבית בשיעור של 6% לשנה, ועומדת לפירעון בסכום אחד ב-1.8.2005 אלא אם תומר במניות החברה. הסכום של 50,000$ הוזרם על ידי התובעת לחשבון החברה ב-29.7.2002.

ב- 18.11.2002, כ-4 חודשים לאחר שנעשתה אגרת החוב, מונה לנתבעת 1 (הלן גם: " החברה"), כונס נכסים זמני על פי בקשת הנתבע 2 (להלן: " הבנק"). בהסתמך על תנאי אגרת החוב דרשה התובעת מהחברה את פירעונה ומשלא נענתה, הוגשה במאי 2003 תביעה זו כנגד החברה וכנגד הבנק.

לפי כתב התביעה, עילת התביעה כנגד החברה היא הפרה של תנאי אגרת החוב בשל אי פירעונה. לבנק מיוחסים מצגים שנעשו כלפי התובעת ועילות התביעה נסמכות עליהם. סכום התביעה ביחס לשני הנתבעים עומד על 50,000$ שהם 234,350 ש"ח למועד הגשת התביעה.

2.    הנתבעת 1, לא התגוננה כנגד התביעה, וכונס הנכסים שמונה ביקש וקיבל פטור לעניין זה מבית המשפט המחוזי בחיפה. אלא שכיום, כפי שעולה מהרישום לצד שם הנתבעת 1 במבוא לסיכומי התובעת, נתבעת זו נמצאת בפירוק, ונראה שהתביעה כנגדה נזנחה על ידי התובעת שכן בית המשפט מתבקש לחייב בסכום התביעה את הבנק לבדו; אם כי, עדיין מבוקש לחייב את שני הנתבעים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

כך או כך, בנסיבות המתוארות יש להורות על מחיקת התביעה כנגד הנתבעת 1, ומכאן ואילך יתייחס פסק דין זה לתביעה כנגד הבנק בלבד. 

3.    כנגד הבנק טוענת התובעת בכתב התביעה שעליו לפצותה בשל נזקיה משום שעוול כלפיה ברשלנות ואף בתרמית, ועבר על איסור הטעיה לפי סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: " חוק הבנקאות שירות ללקוח" או " חוק הבנקאות").

דומה שמכל העילות הללו נשארה על כנה ללא שינוי, העילה האחרונה. לא רק שעילת התרמית נזנחה על ידי התובעת בסיכומיה, ובדין כך, אי אפשר שלא להבחין בשוני המשמעותי בין  טענות התובעת כנגד הבנק לפי כתב התביעה, לבין האופן שבו מנומקת התביעה כנגדו בתצהירה, ועוד יותר מכך, בסיכומיה.

אם בכתב התביעה טענות התובעת מתמקדות בהטעיה: הבנק הטעה אותה " לסבור כי הנתבעת 1 בעלת איתנות כלכלית... וניתן להשקיע בה ללא חשש"; נציג הבנק הציג את החברה כבעלת " אופק ארוך טווח" מבלי לומר מילה על " חובותיה ומצבה הפיננסי הרעוע של תפוז"; אותו נציג פעל תוך הטעיית התובעת ומתוך כוונה שהיא תכלכל את צעדיה על בסיס מצגיו לפיהם " מדובר בחברה בעלת כושר פירעון ויכולת כלכלית מובטחת" -

הרי בתצהיר כבר לא מדובר על הצהרות בדבר איתנות פיננסית ועל כוונה להטעות. שם אומרת התובעת שנציג הבנק דיבר על הצורך " בהשגת משקיע/משקיעים לחברה לצורך פעילותה העתידית ארוכת הטווח" וטוענת שהבנק נהג בחוסר תום לב בכך ש" לא רק שלקח את כספי שלא כדין כשהציג בפני מצגים שיש לחברה אופק ארוך טווח..." בעוד שהוא עצמו נוהג בניגוד למצגיו ותוך זמן קצר פועל למינוי כונס נכסים, אלא שלא אפשר לה " למצות את ההזדמנות לגייס משקיעים לחברה כפי שסיכמנו".

בסיכומים מטעמה, מרכז הכובד של טיעוניה מוסב לטענה האחרונה, תוך פיתוחה שלא לומר - תוך הרחבת חזית המחלוקת  עד לשינוייה ממש.

כאן עיקר טענתה של התובעת היא שהבנק הפר את ההבנות ואת ההסכמות עמה, וחרף העובדה שהציג בפניה את החברה כבעלת "אופק ארוך טווח", בחר "לשבור את הכלים" ומבלי ליידע אותה על כוונותיו פעל למינוי כונס נכסים בעיתוי כזה שנמנעה ממנה האפשרות למצות את ההליך שכבר החלה בו - גיוס משקיעים לחברה.

התובעת חוזרת ומדגישה בסיכומיה שתביעתה "אינה על אובדן רווחיה, כלומר "מה היה קורה" אם הבנק היה מאפשר לתובעת למצות את הליך השגת המשקיע. תביעת התובעת הוא החזר השקעתה בלבד (לרבות ריבית) לאור העובדה שהבנק הפר את התחייבותו ופעל בניגוד למצגיו" (סעיפים 5 ו-45 לסיכומים).

עוד טוענת התובעתבסיכומיה שהבנק הטעה אותה בקביעת הסכום שהיה דרוש למימון הפעילות בתקופת ביניים מינימלית שעד לאיתור משקיע, וכן שהוא חב כלפיה חובת זהירות כדין חובת זהירות המוטלת על מומחה כלפי צדדים שלישיים, גם משום שפיקח על החברה באופן צמוד באמצעות מלווה שמינה.

לבסוף חוזרת התובעת בסיכומיה על הטענה שהבנק אחראי לנזקיה גם משום שעבר על איסור הטעיה לפי חוק הבנקאות שירות ללקוח. 

4.    התובעת "נחשפה" לבנק ולנציגו - מר איל טוביה (להלן: " טוביה"),  בפגישה אחת שהתקיימה במשרדי הבנק כשבועיים לפני שהשקיעה את כספה באגרת החוב של החברה. טענות התובעת כלפי הבנק נסמכות כולן על הפגישה הזו. אך עוד לפני שצוללים לעובדות ניתן לקבוע שהעילה לפי חוק הבנקאות שירות ללקוח,  אינה עומדת לתובעת.

סעיף 3 לחוק הנ"ל קובע: "לא יעשה תאגיד בנקאי - במעשה או במחדל, בכתב או בעל-פה או בכל דרך אחרת - דבר העלול להטעות לקוח בכל ענין מהותי למתן שירות ללקוח (להלן-הטעיה);...". זהו איסור הטעייה שייוחד ליחסי בנק-לקוח.

המגע המצומצם של התובעת עם הבנק התנהל בכובעה כמשקיעה פוטנציאלית בחברה - לא נטען שהיא גם לקוח של הבנק בהקשר הרגיל  - וזה אינו עושה אותה לקוח של הבנק לעניין החוק הנ"ל. בעלי מניות בחברה שהיא לקוח של בנק, אינם נעשים לקוחותיו מכוח החזקתם במניות החברה, אלא אם גם ערבו לחובות החברה לבנק. בכל מקרה, אין הם בגדר " שותף עם הלקוח של הבנק" כפי שהתובעת מגדירה את "מעמדה" בסיכומיה (סעיף 59), אלא לכל היותר "שותף" בלקוח, וגם "השותפות" הזו במקרה של התובעת, מעולם לא באה לכלל מימוש משום שאגרת החוב לא הומרה במניות.

ובהקשר האחרון יש לציין:

התובעת הינה "נושה רגיל" של החברה. אגרת החוב (נספח ב' לתצהיר התובעת), אינה "אגרת חוב מובטחת" כמשמעו בחוק החברות התשנ"ט-1999, הואיל והחבות הכספית של החברה לפיה אינה מובטחת בשעבוד על נכסיה.